רכוש-משותף

רכוש משותף בין בני זוג:

הלכת השיתוף - פרי ההלכה הפסוקה, קובעת חזקה לפיה "בני זוג החיים בצוותא ומקיימים משק בית משותף, הרכוש שנצבר במשך חייהם המשותפים הוא רכושם המשותף המתחלק ביניהם בחלקים שווים, גם אם הוא רשום רק על שם אחד מהם, והוא כל עוד אין ראיות על כך שנתגבשה ביניהם כוונה אחרת. ראשיתה של ההלכה בשנות ה- 60 של המאה הקודמת היא הועמדה, עוד מבראשית על שילובם של שני יסודות נורמטיביים איתנים: אוטונומית הרצון של בני הזוג ועקרון השויון.\

קביעת הפסיקה היתה איפוא כי רכוש הנצבר ע"י מי מבני הזוג המקיימים ביניהם "אורח חיים תקין" ו"מאמץ משותף" חזקה שהתכוונו שרכוש זה יהיה משותף. חזקה זו ניתנת לסתירה (בג"צ 2222/99, גבאי נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד נ"ד (5), 401).

עוד נקבע בפסיקה כי ככלל על ערכאה שיפוטית הנדרשת להחיל את חזקת השיתוף בין בני זוג לבחון בשלב ראשון אם נתקיימו התנאים הנדרשים לצורך גיבושה של החזקה, קרי, קיום חיי נישואין במשך תקופה ארוכה תוך מגורים משותפים וחיי שלום. הוכחת תנאים אלה, מקימה חזקה בדבר כוונה משוערת לשיתוף מלא בכל הנכסים, כאשר ברקעה של כוונה זו מצרים הרכיבים של "אורח חיים תקין", ו"מאמץ משותף" המשמשים זה עם זה בערבוביה. כאמור, חזקה זו ניתנת לסתירה לגבי פריטי רכוש כאלה ואחרים, והנטל מוטל על הטוען לסתירתה.

המגמה המסתמנת במשפט, הינה של חיזוק הילכת השיתוף בין בני זוג על רקע עיקרון השוויון שנלווה לו מימד חוקתי. חיזוק זה מתבטא בהקלה הניתנת להוכחת התנאים לקיום חזקת השיתוף מצד אחד, והחמרת התנאים לסתירת חזקה זו מצד אחר.

חזקת השיתוף בין בני זוג, חלה במקרים מסויימים גם על "נכסים חיצוניים", היינו נכסים שבאו אל מי מהצדדים ללא פרי מאמץ משותף ולא במהלך הנישואין, אלא מלפני הנישואים או מחוצה להם, אשר נרכשו ע"י אחד הצדדים לפני נישואיהם.

דירת מגורים:

נקבע בפסיקה בהתייחס להחלטת חזקת השיתוף על דירת מגורים כי:

דירת המגורים המשותפת של בני הזוג מחייבת התייחסות שונה מזו של כלל הזכויות והחובות של בני הזוג. לדירת המגורים שמור בדין מעמד מיוחד. דירת המגורים היא נכס הקשור באופן ישיר לנישואיהם של בני הזוג. הזכויות בו משפיעות באופן הדוק על רווחת המשפחה כולה, בני הזוג כמו גם ילדיהם. דירת המגורים המשפחתית היא על פי רוב חלק משמעותי מרכושם של בני הזוג, היא המקום בו מתממשים חיי הנישואין. היא תעמוד בלב סכסוך גירושין באם יפרוץ.

הפסיקה הכירה והדבר תלוי בנסיבותיו הקונקרטיות של כל מקרה, באפשרות שגם "נכסים חיצוניים", במשמעות הדין, ובעיקר אם המדובר בדירת מגורי בני הזוג "תיטמע" ברכוש המשותף.